תַּיָּירִים במסגרת

בִּבְנֵי בְּרָק / שולמית אורבך 

בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְחַגִּים

אָנִי נִתְקֶלֶת בָּהֶם בָּרְחוֹב 

טְרוּדִים במלאכתם

תַּיָּירִים שֶׁל חֲצִי שְׁעַת נְסִיעָה

מִתֵּל אָבִיב וְהַסְּבִיבָה

אֲנִי בְּדִיּוּק יוֹרֶדֶת לְמַכּוֹלֶת

וְהֵם מִסְתַּכְּלִים בִּי מִכָּל הַכִּיוּוּנִים

הַמַּדְרִיכָה תַּסְבִּיר לָהֶם בְּרַמְקוֹל

אֶת הַמַּתְכּוֹן שֶׁל הטשולנט לַשַּׁבָּת;    

אֵיזֶה הֶכְשֵׁר הֲכִי מְהוּדָּר בִּשְׁבִילִי;

לָמָּה אֲנִי תּוֹרֶמֶת לְקוּפַּת הָעִיר;

מֵי הַשִּׁידּוּךְ שֶׁאַצִּיעַ לַבֵּן שֶׁל הַשְּׁכֵנָה;

מָתַי אֵרֵד עִם הַקְּטַנִּים לַגִּינָּה;

בְּאֵיזוֹ תְּנוּחָה אֵיטִיב אֶת הַמִּטְפַּחַת עַל הָרֹאשׁ

אֲנִי פּוֹסַעַת וְהֵם מִסְתַּכְּלִים בִּי

כְּמוֹ מֵיְצַּג מוזיאוני מְרַתֵּק

הַמַּדְרִיכָה עוֹצֶרֶת לְיַד יְשִׁיבָה; בֵּית כְּנֶסֶת; יַרְקָן; מַעֲבָר חַצַיָה

וְלִי מִתְחַשֵּׁק לַעֲצֹר לְיָדַם

וּסְתָם כָּךְ לְפַטְפֵּט בָּעִבְרִית

בְּכָל זֹאת, יֵשׁ לָנוּ שָׂפָה מְשׁוּתֶּפֶת

***

 

השיר מלא התחושות שהפעים את באות האירוע הביא אותנו לשיחת בוקר עם שולמית.

בשיר שכתבת הבאת את הסיפור שלא סופר, תחושות שלך כתושבת בני ברק שרואה את הסיורים מהצד בלא לקבל ביטוי. מה הביאך לכתוב בלדה דווקא עליו?- אני תוהה.

"ערב הקראת השירה היה בשבילי הזדמנות נדירה למפגש תרבותי בין מגזרים", פותחת שולמית.

"מפגש שמאגד בתוכו נשים מרחבי הסקאלה הישראלית. ללא התמקדות או דגש על דת או מגזר. בערב הזה חשתי שנתנה לי הזדמנות יקרה מפז להעביר מסר שכל כך חשוב לי דרך השיר "תיירים בבני ברק" ; בואו נחפש את המשותף לנו, יש לנו כל כך הרבה יחד, זה לא רק 'הם או אני,', זה  אנחנו. הרבה "אנחנו". אל תראו בי רק את הפולקלור הדתי. את ההווי הבני ברקי המסקרן. בואו תחפשו את מה שיש לי וגם לכם יחד". 

זהו לא מפגש ראשון של שולמית עם נשים חובבות המילה הכתובה

"לפני כ-9 חודשים נסעה למסע מיוחד בחו"ל ששילב באופן יצירתי גם  סדנת כתיבה. מעבר לעובדה שהטיול עורר בי מחדש את מעיין הכתיבה שהחליד זה מכבר, היה מרתק לפגוש תרבותית נשים משכילות אינטלינגטיות שגרות כמוני בארץ ישראל, היה לנו כל כך הרבה לדבר מבלי להיתקל במוקשים של נושאים השנויים במחלוקת והבדלי חיים, הוסיפה בגעגוע לחוויה הנדירה . 

המפגש הרב תרבותי מכה בי שוב כשאני פוגשת בשכונתי את ה"תיירים" שבאים לעיר. הם מבחינתם מלאי רצון להכיר מתוך סקרנות וענין, אך לטעמי לא מספיק נוגעים בנו. לא מספיק מצליחים להכיר. למצוא את הזהה הדומה והמשותף ועל זה השיר שלי בא לדבר. לבקש. 

זכור לי שישבנו בסרביה הרחוקה, בשולחן אחד, נזכרת שולמית בערגה,מתנחלת , ערביה, חילונית מתל אביב וחרדית מבני ברק. זה אולי נשמע כמו התחלת בדיחה אבל זה היה מדגם מייצג של החיים עצמם אצלנו בארץ. לא היתה בינינו כל הכרות או קשר  מקדים, למעט העובדה שכולנו שוחרות אמנות הכתיבה והטרחנו עצמנו לשם כך עד קצה העולם.

במפגש ההוא חשבתי לעצמי. למה זה יכול לקרות רק במקום מרוחק כל כך מהארץ? למה אי אפשר להתקרב ולהתאחד גם פה? ברור שאפשר, צריך רק למצוא את הדרך. רק לרצות. 

רבי נחמן מברסלב, שאני מחוברת וקרובה לתורתו, קורא למצוא את הנקודה הטובה שקיימת בכל יהודי ויהודי. להתחבר לטוב שבתוכנו. זה מה שאני מנסה לעשות בחיי המעשה.

כשנתקלתי בערב הקראת השירה שיזמו אביטל ונטלי היקרות, בלי שהכרתי אותן כלל קודם, היה לי ברור שאטול בו חלק. היוזמה המיוחדת הזו, לדאוג לנשים כותבות מכל חלקי הארץ, בלי הגבלה מגזרית, בלי דגש על זהות דתית, הפעימה אותי. הרגשתי שכאן שוב קורית ההזדמנות ההיא שחוויתי במסע בקיץ. כאן יווצר השביל שיחבר בין מגזרים.

השליחות שהן נטלו על עצמן, לאפשר ליוצרות מכל רחבי הסקאלה, לבטא את עצמן, לחשוף טפח מנפשן העולה על הנייר לקהל יעד רחב ומגוון יותר, ראויה להתפעלות.

הגעתי לגלריה, וראיתי את המראה המקסים הזה- נשים בטווח גילאי נרחב, במנעד חברתי קסום, כפי שהגדירה זאת אחת הנוכחות. ומשהו בלב התרחב. היכולת הזו לקבץ נשים שונות כל כך למטרה שווה היתה כה מרגשת". 

הקראת שם שירים נוספים?

שולמית מחייכת, "בתחילה תכננתי לקרוא שיר אחר מפרי עטי וכך עשיתי. אך ככל שחלפו הדקות, הבנתי שזה המקום והזמן המדויקים לשתף את הנוכחות גם בשיר המדובר "תיירים בבני ברק", כי דווקא כאן, באירוע מכיל, מקשיב, משתף ומזדהה, אפשר להעביר נקודת מבט קצת אחרת על החוויה". 

"השיר הזה עורר משהו עמוק ונוגע, דווקא בקהל הנשים שאינן קרובות לדת ולא בכדי. יש בו משהו", אמרה שלומית, "ששם בצד את כל המחיצות, הגדרות, השונות והזרות. יש בשיר הזה קול שקורא בפשטות: בואו נתאחד. בואו נתחבר. בואו ניגע בזהות המשותפת לכולנו. בגורל שלנו כאן בארץ. במהות שלנו. כולנו יהודים. כולנו אחים. בואו ונרגיש את זה קצת, במקום להתמקד בהבדלים". סיימה נרגשות. 

הערב הייחודי הוקדש כולו לקריאת קטעי שירה מקוריים, ובין היתר השתתפו בו - שרון אברהמי זמרת ושחקנית מאלעד, שושנה קרבסי משוררת ותיקה מירושלים מנהלת "הבית העתיק" בעין כרם, שמתעדת בכתיבתה את שושלת הנשים המזרחיות של משפחתה ואת ההווי המרוקאי הדתי עליו גדלה, הווי שכולו ריחות ניחוחות וקדושה, לצד נשים רבות ששיתפו וביטאו את חייהן ותחושותיהן בשירה יפה, נשכנית ומתובלת, כשהן מפילות חומות של שתיקה ומניחות למילים ולרגשות לומר את שלהן.

"אני מתרגשת בכל פעם מחדש מיכולת השירה להשפיע על הנפש שלנו", אומרת עו"ד עומר ינקלביץ מנכ"לית 'רק התחלנו'. "בערב הזה הסתבר לכולנו ששירה מצליחה לחבר בין השקפות עולם מנוגדות ולגשר על פערים. נשים שהשתתפו הפכו בערב אחד לידידות ואחיות בנפש, זה פשוט מדהים".

את הערב הייחודי ארגנו אביטל קשת סופרת ומשוררת ונטלי ארביב וקנין יוצרת קולנוע יהודי ובסיועה של עו"ד עומר ינקלביץ מנכ"לית עמותת "רק התחלנו" שהעמידה לרשותן את גלריית 'אמנות ואמונה' ועודדה אותן לפתח את הרעיון ולהפיץ המיזם המיוחד.