אאא

שעת לילה מאוחרת בביתו של אחד ה'בדחנים' המפורסמים בארץ.

על הקו נמצא אדם מחו"ל שמציג את עצמו כבן למשפחה המפורסמת בחו"ל בייחוסה ועושרה ושואל: "יש לנו חתונה משפחתית של אחייניתי ושמענו שאתה ה'גרמען' הכי טוב בארץ הקודש, האם אתה פנוי בתאריך זה?".

האיש על הקו קוטע אותו ומתחיל לשכנע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "כמובן שנשלם לך את עלות כרטיס הטיסה הלוך וחזור וכל הוצאות המלון, גם על הופעתך נשלם לך כפול ממה שאתה רגיל לקבל, ויש גם בונוס, אם תצליח גם להצחיק את הסבא המבוגר... תקבל 'בונוס' של מאה אלף דולר!!!".

הבדחן היסס לרגע,

ההצעה מאוד מפתה ונחשקת כמובן, את ה'מחויבות' הוא יכול לסדר גם ליום אחר בשביל המחיר הזה, וגם איתגר אותו מאוד ה'בונוס'..

מאה אלף דולר אינם דבר של מה בכך והוא גם אוהב אתגרים... הוא היה בטוח שאם יעשה 'שיעורי בית' כדבעי הוא יצליח גם יצליח להצחיק את הסבא הקשיש...

תכף 'סגר' הבדחן עם העשיר מחו"ל את ההזמנה והחל להתכונן במטרה ללהטט במיטב הלצותיו בחתונה המיועדת וגם לכבוש את הסבא.

בחתונה הוא אכן הצליח למעלה מן המשוער,

האורחים והמשפחה נהנו עד השמים והתענגו על כל בדל אינפורמציה ובדיחה שנשפכו מפיו באומנות וכשרון רב.

ליבו של הבדחן התרחב מכל חיוך ובת קול של צחוק מהנוכחים, אך עיניו ומוחו היו נתונים אך לסבא הקשיש שמולו, שבת צחוק לא נראית על פניו כליל...

הוא מעלה את הרף עוד ועוד, מנסה לכוון לסגנונות וז'אנרים שונים ולשלב גם תיאטרליות ודרמה, אך כלום! הסבא רציני כאילו בלע מלפפון חמוץ שלם.

בסוף החתונה, לאחר שכבר התייאש מה'בונוס' המיוחל והפנים שכשל במלאכה להצחיק את הסבא, הוא ניגש לדוד, זה שהזמין אותו לחתונה, ושאל: "איך יתכן שסבא שלך לא צחק בכלל? אני עד כדי כך לא מצחיק??..."

"אתה מאוד מצחיק!.. כולנו התפקענו מצחוק.." ענה לו בחיוך הדוד,

"אבל סבא?... הוא חירש כבר שנים רבות!..."

***

"וישמע יתרו"

לא רק יתרו שמע. כל העולם שמעו את אותה 'שמועה חדשותית' על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק,

אבל רק יתרו עשה מעשה ובא להתגייר ולהסתפח לעם היהודי.

במה היתה שונה השמיעה של יתרו משל שאר העולם?

מדוע השמיעה שלו גרמה לו לנקוט פעולה ולא להישאר שאנן כשאר אומות העולם?

התורה מגלה לנו שהסוד מונח ב"שמיעה" של יתרו. שהשמיעה שלו היתה פנימית, שהוא שמע לעומק, שמיעה שמשמעה הבנה והפנמה.

גם כאשר יתרו שואל את חתנו משה לשלומו התגובה של משה היא "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים".

למרות שאת חלקם לפחות של הדברים יתרו מכיר וכבר שמע, והם אלו שגרמו לו להגיע, משה רבנו ממשיך ומספר לו, בפשטות, מתוך הבנה כי עם שמיעה כשל יתרו הוא יכול להמשיך ולהתחזק כשישמע תיאורים ופרטים נוספים מגוף ראשון.

אך אולי השאלה הזו נשאלת בכלל שוב פעם כטובה שיתרו, שמגיע כ"עיני העדה", בכובע ה'יועץ הארגוני', עושה למשה חתנו באמצעות הכלי שבו בורך - יכולת ההקשבה העמוקה, ומעודד אותו כך לחלוק ולשתף, להקל את העומס לא רק בהאצלת סמכויות ברמה הפרקטית כפי שהציע בהמשך, אלא גם באוזן קשבת ומכילה למצבו. דבר שגורם למשה לשתף אותו בסוד העניינים וגם לקבל את עצותיו מתוך אמון שהוא אכן בא לייעל ולעזור.

ידוע שבתהליך ייעוצי, ה'תהליך' משמעותי ומשפיע אפילו יותר מאשר ה'תוכן' והידע עצמו. 

בשמיעה נוספת נתקלנו בפרשה זו. התורה מביאה: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש קול גדול ולא יסף". מובא במדרש רבה "כשנתן הקב"ה את התורה ציפור לא צייצה, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו... הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש".

כל הבריאה החומרית ואף הרוחנית הושתקה כאשר הקב"ה דיבר בהר סיני.

מדוע עשה כך ה'? מדוע הוצרך להשתיק את כל העולם, וכי חשש שקולו לא ישמע ח"ו?

אך התשובה היא ש"שתיקה" היא השלב הראשון וההכרחי של ההקשבה.

בני האדם אלופים בלמצוא תירוצים ומסיחי דעת שיכולים לשרת את האינטרס שלהם "לא לשמוע" את מה שהם אינם רוצים לשמוע.

אילו הציפורים היו מצייצות והעולם היה נוהג כרגיל, יתכן שכבר היו אי אלו אנשים שהיו תולים את "אנוכי ה'" באיזושהי תופעת טבע כזו או אחרת.

הקב"ה רצה שה"שמיעה" תהיה מושלמת, והאמונה שתגיע מאותה הקשבה תהיה ברורה וחד משמעית ללא שום אופציה אחרת ולכן השתיק במעמד הר סיני את כל העולם כולו למספר רגעים של התבוננות והקשבה.

שתיקה רועמת

הפסיכיאטרית  ד"ר אליזבת' קובלר-רוס (המוכרת כיוצרת 'מודל קובלר-רוס' לתהליך חמשת שלבי האבל) בספרה 'המוות חשוב לחיים' סיפרה על אירוע משמעותי שתפס אותה מאוד:

לפני מספר חודשים נכנסתי למאפייה בסאן-דייגו כדי לקנות לחם. הבטתי מחלון הזכוכית וראיתי ילד קטן יושב על המדרכה. הוא נראה עצוב מאד. הייתי פשוט חייבת לצאת החוצה ולשבת איתו.

ישבתי בערך חצי שעה בלי לומר כלום. לא התקרבתי אליו כי ידעתי שאם אני אתקרב מדי הוא פשוט יסתלק.

בערך אחרי חצי שעה אמרתי, בקצרה ובפשטות, משהו כמו, "זה קשה."

הוא אמר, "אהה!!".

אחרי עוד 15 דקות אמרתי, "עד כדי כך גרוע?"

והוא אמר, "כן, אני בורח מהבית."

אחרי עוד חמש דקות אמרתי שוב, "המצב עד כדי כך גרוע?"

ובלי לומר מילה הוא הרים את החולצה שלו והראה לי שכל גופו מכוסה כוויות של מגהץ חם.

מהמקרה הזה הסיקה הפסיכיאטרית מסקנה בסיסית:

אם אתה יושב עם ילד ואכפת לך ממנו ואם אתה לא מפחד מהתשובות שלו, הוא יגלה לך כמעט הכל על עצמו.

כל השיחה לא היתה שם מילולית, אלא התנהלה בשפת הסמלים.

סמלים שהביעו חום והבנה,

וכך הגיעה לתוצאה הזו. הבסיס לכל קשר רגשי הוא בהקשבה. מתוך מטרה כנה לגרום לכך שהמשתף יחוש כי יש מישהו שמרגיש אותו..

הקשבה פעילה

כולנו 'שומעים' את השני. אך האם אנו באמת 'מקשיבים' לו?

הרב שלמה וולבה זצ"ל סיפר על אחד שלמד בישיבה משנה בכתובות על מיהו מלווה וכו' ובאמצע בא חברו ללוות ממנו והוא התרעם שהוא מפסיקו בלימוד וממשיך ללמוד 'מיהו מלווה' במשנה.

"אחד כזה", אמר הרב וולבה, "אולי לומד ומבין את הטקסט, אבל לא "שמע" והפנים לחלוטין מה כתוב בו".

גם את הילדים אנחנו רגילים בד"כ לשאול ב'שאלות סגורות':

"היה היום בסדר?" או "איך היה היום", רק בשביל 'לצאת ידי חובה' ולקבל תשובות קצרות וענייניות: "טוב", "כיף", "פ'סדר".. שיאפשרו לנו להמשיך הלאה בשגרת חיינו ולהרגיש שעשינו את חובתנו כהורים... במקום לשאול אותם שאלה פתוחה כמו: "ספר לי ממה נהנית היום?...", "איזו שאלה טובה שאלת היום?..." ולפתח אצלנו יכולת הקשבה וריכוז שתאפשר לילד לבטא את הרצון הבסיסי לשתף ולהתחבר רגשית.

חשוב לנו מאוד שהילדים 'יקשיבו לנו' ויהיו צייתנים ומחונכים. אך האם וכמה אנו באמת מקשיבים להם?

במקום 'לדבר כדי שיקשיבו לנו', ננסה 'להקשיב- כדי שידברו אלינו'.

כאשר הצד השני ירגיש שהוא חשוב לנו באמת ואנו מתעניינים ומקשיבים להם באכפתיות, גם הם ירצו להקשיב לכם בצורה אפקטיבית, וילמדו מאיתנו גם איך.

הגר"א (ספר היצירה ו, ה) כתב על חשיבות יכולת ההקשבה "כמו שהלב הוא עיקר כל הגוף כן האזניים ולכן אמרו (ב"ק פה:) חרשו נותן לו דמי כולו".

יש שסיכמו זאת כמשוואה פשוטה: 'הקב"ה נתן לנו פה אחד ושתי אוזניים, כדי שנדבר חצי ממה שאנו מקשיבים'... 

הקשבה למניעת נשירה

"אף אחד לא הקשיב לי" מציינים לא מעט נערים מתמודדים שעברו דרך חתחתים בחייהם.

כן היו אבא ואמא ששמעו, שדאגו לצרכים הבסיסיים, ששמעו שצריך לקנות ספר לימוד חדש, שהעיפרון נגמר וצריך לקנות חדש, אבל לא הקשיבו עם הלב. לא האזינו לצרכים הרגשיים הפנימיים שבוקעים מן המילים.

"לא כל מי ששומע גם מקשיב. יש הבדל בין שמיעה (חוש השמיעה) לבין האזנה הקשבה, כאקט אקטיבי פעיל הקשור להגברת האפקטיביות בתקשורת הבין אישית ובכלל...

אלו שאינם יכולים להאזין או אינם מאזינים מתגלים כאדישים או כלא-אכפתיים, מה שמקטין את

הקומוניקטיביות של אחרים. והאזנה היא אמנות.

הצעד הראשון הוא הענקת התחושה, בראש ובראשונה, שאתה פתוח להאזנה. הקשבה האזנה טובה ומעמיקה פירושה הרחקה מעבר למה שנאמר במסגרת הצגת שאלות, הבהרה מחודשת של מה ששמעת, במילותיך שלך, כדי לוודא שאכן הבינות כיאות. זוהי האזנה פעילה. תגובה נאותה, אפילו אם פירושה שינוי במה שאתה עושה, היא סימן לכך שאכן שמעת באמת את הזולת." (אינטליגנציה רגשית, ד"ר דניאל גולמן).

הקשבה טובה היא מפתח ליחסים בין אישיים פוריים. בהקשבה שלך אתה לומד את האחר ואת הסביבה,ומאפשר לאחר להביע את עצמו וללמוד ממך ומסביבתך. הקשבה מאפשרת התאמה לשינויים, הסתגלות, הובלה ושיתוף פעולה.

ויש שניסחו זאת באופן פיוטי יותר ונוגע ללב:

"אם תפגוש אדם שבור, שב איתו, על סף השבר הארור. אל תנסה לתקן. אל תרצה שום דבר. ביראה ובאהבת הזולת שב איתו. של יהיה שם לבד".

 

אבי אברהם, מטפל רגשי ומייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

לפניות והערות: Merkazkuma@gmail.com