השבוע נפתח בטרגדיה עם התרסקות מטוס בואינג 737 MAX של חברת אתיופיה איירלינס. 157 איש נהרגו, בהם שני אנשי עסקים ישראליים, אבי צליח ושמעון ראם ז"ל ומשלחת של אנשי חסד של אמת מארגון זק"א יצאו מיידית לאיזור, לסייע בזיהוי ההרוגים. 

סיבת נפילתו של המטוס עדיין לא ברורה ולמרבה הצער, זו לא הפעם הראשונה שמתרסק מטוס מדגם חדיש זה. לפני ארבעה חודשים התרסק מטוס מאותו דגם בדיוק וגבה מחיר כבד של 189 אנשים שנספו.

גם כאשר הקופסאות השחורות יגלו את הסיבות ה"טבעיות", אנחנו, יהודים מאמינים בני מאמינים, יודעים שהכל בידי שמיים – גם מטוסים שבשמיים וכאשר קורה אסון כזה, אנחנו בעצם מבינים את גודל הנס שמתרחש, כאשר מגיעים ליעד הטיסה, על ניסיך שבכל יום עמנו תמיד.

גם בטיסה זו היו נסים גלויים, ישראל מוסון ושרגא ישראל, שני יזמים שהיו אמורים להיות על הטיסה, התעכבו בנסיבות טכניות של העסק וטיסתם נדחתה ביום. כמובן, הם הצטערו על העיכוב העסקי וגם על העיכוב בטיסה, אך לבסוף התברר להם כי "כל עכבא לטובה". 

העיכובים הם משמיים, הכל לטובה. זה כלל שחשוב לזכור, אבל הזיכרון שלנו מוגבל, אנחנו לא תמיד זוכרים דברים שקרו לנו לפני יום-יומיים, בטח שלא זוכרים היטב אירועים רחוקים, מבצעים צבאיים, או מלחמות. אז איך יתכן לצוות עלינו לזכור למחות את זכר עמלק? מאז קרו כל כך הרבה דברים לעם ישראל.

הזכירה הזו אינה רק זכרון היסטורי, אלא היא הצידה שלנו לדרך הארוכה של החיים, במציאות מלאה הסחות דעת. חיים שבהם אנחנו שואלים: "איך יכול להיות שזה קרה לי?", או "למה הכל הולך לי הפוך?".

בפרשה נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן להשם", אפשר היה לכתוב "אדם כי יקריב קרבן להשם". למה צריך "מכם"? מי יכול להקריב, להתקרב? מי שיש לו מכ"מ – מכשיר כיוון ומרחק.  מי שבודק בכל עת אם הוא בכיוון הנכון, אם דעתו לא מוסחת. האם הוא מתקרב להשם? כמה הוא רחוק מהמטרה? האם הוא שומע את הקריאה של השם? ויקרא השם אל משה, ויקרא אל חנה, אל שרה. השם קורא לכולנו. 

איך אפשר להפוך את המבט ולהסתכל הפוך – לא לחשוב על עצמנו, לחשוב גם על אחרים. להבין שהאירועים שמתרחשים בחיים שלנו זו הקריאה של השם. ההתקרבות שלנו אל השם בכל יום תלויה בכוח האחדות. בין בני זוג, בין הורים לילדים ובין אדם לחברו. האחדות הזו מחייבת אותנו לתת את הלב. 

מכל האויבים שקמו לעם ישראל, האויב היחיד ש"זכה" להכרזת מלחמה נצחית הוא עמלק. "אשר קרך בדרך ויזנב כל הנחשלים אחריך". זה שקירר אותנו מהאמת הפשוטה. זה שמשכנע אותנו שהכל "במקרה". איך מוחים את זכרו? מזכירים לעצנו שהכל בהשגחה פרטית, שום דבר לא במקרה.

כשנלך כולנו בשבת לבית הכנסת לשמוע את הפסוקים הנצחיים הללו, נזכור שזה מעין 'ניתוח' להוצאת הבאג ששמו עמלק. זה שמסיח את דעתנו, מסתיר ומפריע לנו לראות את המציאות האמיתית בעיניים של אמונה. זה שגורם לנו להרגיש "פרייארים" כאשר אנחנו נותנים מכל הלב. עמל"ק – על מנת לקבל, הפוך ממה שאנחנו צריכים, לתת שלא על מנת לקבל. 

הנתינה היא ב-DNA שלנו, כצאצאיו של אברהם אבינו. שזכה לשמוע את הקריאה של השם. שהסכים למסור נפשו למען קידוש השם. הכי הפוך מעמלק. עמלק היה מוכן להילחם ומצא דרך לזנב בנו, בתזמון של אחרי ניסי הניסים של יציאת מצרים, כשעם ישראל מוקף בענני הכבוד. גם ברגעים הללו, כשהכל טוב, הוא מוצא את היכולת לגרום לנו לאבד את הדרך, את הנקודה היהודית והחיבור המיוחד לבורא העולם. 

איך אנחנו יכולים להתעלות, מעל האגואיזם הטבעי, מעל הרצון העמלקי של "רק לקבל"? קודם כל לשמוע את הקריאה של השם, לזכור שיש תוכן רוחני עמוק לחיים שלנו כאן. יש משמעות לכל מה שאנחנו עוברים, עם הילדים, בזוגיות, עם הבוסית. להבין שיש בנו את כוח הנתינה של אברהם אבינו, לתת למי שמסביב, מכל הלב ולנקות את הלב מעמלק שגורם לנו להרגיש "פראיירים" בכל נתינה. משה שומע את עבודת הקורבנות, אבל עמלק שומע את ההתקרבנות – מי רוצה לנצל אותי? מה ייצא לי מזה? 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואנחנו צריכים לעשות לו "ונהפוך הוא". כמו בסיפור על רבי משה לייב הצדיק מסאסוב, שהלך לחפש נשמה גדולה. מרחוק הוא רואה על אחת הגבעות באחו, רועה אווזים בן כעשר והילד עומד וקורא בקול: "בורא עולם, אני אוהב אותך, תודה רבה לך על הכל" ואז הוא מפרט ואומר, תודה על הבריאות, על כך שאני יכול לרעות את האווזים, תודה על שאני מצליח לפרנס את אמי האלמנה.

בסוף הוא תוהה, "בורא עולם, מה אני יכול לתת לך?!" הוא משיב לעצמו, "אם היה להשם אווזים, הייתי רועה אותם בחינם. להתפלל אני לא יודע, מה אני יכול לעשות?" ואז הוא שוב קורא, "ריבונו של עולם, יש רק דבר אחד שאני יודע לעשות הכי טוב מכולם, היפוך ראש וגלגול, אז הנה אני עושה את זה לכבודך".

סיים והתחיל להתגלגל במורד הגבעה, גלגול אחר גלגול. רבי משה לייב לקח את הנער הקטן הזה והוא נהיה לאחד מגדולי ישראל רבי יצחק אייזיק מקאליב זצ"ל. 

אז בפורים הבא עלינו לטובה, נזכור למחות את עמלק, ניתן שלא על מנת לקבל, ובעיקר, נזכור להכניס בתוך הצלופנים, הסרטים, הממתקים והמתנות, את הלב שלנו. נזכור כי מאותה מציאות אפשר לבחור אם להתקרבן ולהתמסכן או להתקרב. הכל תלוי בראש ולפעמים צריך לעשות היפוך ראש, כל הדרך במורד הגבעה, כי כשהופכים את הראש, הירידה הופכת לעליה ומצליחים להתקרב באמת מבלי שהעמלק יספיק לקרר אותנו.