בוקר אחד עבר אבישי ברחוב וראה שני פועלי עירייה עובדים בגן הסמוך.

משהו לא הסתדר לו.

הוא התקדם וראה שפועל אחד חופר בור והפועל השני מכסה, ושוב הראשון חופר והשני מכסה, כך במשך דקות ארוכות...

נדהם אבישי וחשב: "על זה אני משלם ארנונה?!"

הוא לקח את הטלפון הנייד שלו וטלפן מיד לעירייה. כאשר ענתה הפקידה תאר לה אבישי את הקורה מולו: "גברתי, שני פועלי עירייה עובדים במרץ, אך אני לא מבין מדוע אחד חופר בור והשני מכסה, מה התועלת בכך?"

לאחר בדיקה קצרה אמרה לו הפקידה: "אדוני, בצוות הזה יש בדרך כלל שלושה אנשים. אחד חופר בור, השני שותל פרח והשלישי מכסה... היום הבחור ששותל חולה... וכי אתה חושב שנפסיק בגלל זה את העבודה...?!"

***

מה המשמעות של שבוע שלם של חג הפסח?

מילא 'ליל הסדר' הבנו, נהנינו, התעלינו. היה מרוכז ומאיר.

אבל איזה ערך מוסף של חג שבוע ימים? להיתקע עם כל-עם-ישראל-ובניו בפקקים ולהעלות טטוסים תמונות מחויכות של הילדים לבושים 'טיפ טופ' ונהנים עד הגג באטרקציות שונות, כאילו לא הותשנו סופית בפקקים, במציאת החניה ובתור הארוך למתקנים, ניגבנו את שרידי ההקאה בדרך מהבגדים של הקטנה והוצאנו עליהם את העצבים והתסכול?, של ארוחת הצהרים המושקעת 'על האש' עם האשטג 'מי אמר שלאשכנזים אין אוכל', כאילו שלא בלסנו בשאר הימים 'מצה עם שוקולד' כמו כל עם ישראל...?

לצורך כך, נחזור אולי כמה ימים אחורה...

בליל הסדר אותו עברנו בחסדי שמים בהתעלות, גילינו כי החשוב מכל זה: "פסח, מצה ומרור", שכן "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו".

לא ארבע הכוסות, לא ה'כזיתים' של המצה או החרוסת.

מדוע דווקא אמירה של שלושת אלו הכי חשובה ומשמעותית בליל הסדר? ומה המשותף לכל השלושה?

פסח- מייצג חיבור להקב"ה, הבנה וקשר אישי.

החל מהמשמעות ההיסטורית שה' פסח על בתי ישראל- הכיר בנו ובקרבתו אלינו וכלה בקרבן הפסח ובחג שאנו עושים כדי לציין את הקרבה והחיבור ההדדי. התכלית היא חג של התקרבות וחיבור אמוני שמייצרים הבנה שאנחנו תלויים רק בה'. מטרת האמונה כולה היא להתקרב אל ה' בכל האמצעים.

המעכב והמפריע הגדול המכונה 'יצר הרע' המתפיח את העיסה נעדר ב'מצה' שמסמלת ענווה ושפלות, כמו אומרת 'תכיר באמת שלך, בחוסר האונים, בקטנות, בעניות'. לחם עוני.

לא בכדי כאשר יצאו עם ישראל ממצרים לא הותיר להם הזמן אלא להכין מצות. מה 'הפריע' להקב"ה הכל יכול לאפשר להם עוד מספר דקות כדי שיצאו עם לחמניות טריות?

אך התשובה היא- כך רצה ה'.

אכילת המצה מסמלת ביטול ושפלות מול רצון ה', מתוך חיבור ודבקות בו וברצונו יתברך.

אך מכיוון שבהחלט לא קל תמיד לאנשים להתחבר למסר שכזה, לכן יש צורך גם ב'מרור', משום שמי מוכן לקבל מסר שכזה לרוב? דווקא מי שיש לו צרות ויסורים אותן ה'מרור' מסמל.

מטרת הקשיים והצרות היא להראות לך שאתה בבעיה, שאינך יכול להסתדר לבד, שאין פתרון טוב יותר מאשר לתלות יהבך על הקב"ה.

כדי להיות כלי של 'פסח' שמחובר לה' יש צורך בהבנה שאנחנו בסה"כ 'מצה', ובכדי להגיע להבנה הזו, אנו צריכים לעבור לפעמים דרך כלי נוסף בלמידה שלנו בחיים- ה'מרור'.

בגמרא מובא (פסחים קטו:) "בלע מצה- יצא, בלע מרור- לא יצא".

כדי להתמודד עם המרור ישנן שני דרכים: אפשר 'לבלוע' את המרור... ללמוד 'לעקוף' את הקשיים, להתמודד ולהתגבר עליהם, לספוג ו'להעביר' אותם הלאה, לפתח 'עור של פיל'.

האפשרות הזו אולי עדיפה מאשר לתת לצרות 'לקבור אותך', אך התועלת ואפקטיביות שלה היא לרוב כמו עובדי העירייה שיוצרים בור ומכסים אותו.  

וישנה גם האפשרות 'לאכול' את המרור.

לא לברוח ממנו, להתמודד עם האתגר ולהבין מה הקב"ה רוצה מאיתנו ומה המשמעות של הקושי וההתמודדות שבדרך.

להתייחס לשותף השלישי ש'שותל' את הצרה למטרה ולתכלית מסוימת ולתת לו לעשות את פעולתו בנו.

הטבע שלנו הוא לברוח מכאבים ומקשיים, להתפרק או להעלים את הבעיה, אך דווקא אכילת המרור עשויה להיות המנוף לכל עבודת ה' שלנו.

כדי להבין ולהטמיע מהלך שכזה, לא די לנו ב'לילה' אחד, מאיר ומעורר ככל שיהיה. נדרשת עבודה לאימון ויישום בחיי השטח, התרגלות מעשית ופרקטית להכניס את התפיסה הזו של האמונה לחיי השגרה היומיים. אי אפשר 'לבלוע' את ה'אמונה' ששאבנו מליל הסדר, צריך 'למצוץ' אותה, להפיק ממנה את המירב ולהיות מושפעים מטעמה במשך זמן ארוך יותר.

לצורך כך אולי ניתנו לנו גם ימי 'חול המועד'.

הזדמנות בדמות ימים שוברי שגרה, דמויי 'מועד'. ימים של 'בית' ו'משפחתיות' מחד, אך מאידך יש גם בהם גם מן ה'חול' בעשייה ותנועה יומיומית. ימים שמהווים בכל שעה הזדמנות להתנסות ולהטמיע מעט מן האמונה והחיבור שנוצר בהתעלות מליל הסדר.

כל 'פקק תנועה' אינסופי בגוש דן בואכה אטרקציה נוספת עם הילדים בחול המועד, כל מריבה ו'משעמם לי' בבית הוא הזדמנות לאימון והתרגלות לתגובה שונה, מתוך תפיסה ש'כך רצה ה'...', מתוך חיבור להקב"ה, למצב שזימן לנו, כ'אכילת המרור' והתמודדות חזיתית עימו, מתוך ניסון להבין את התרחיש שנקרה בחיינו והמשמעות שמאחוריו שמזמינה אותנו לביטול, הכנעה ושפלות בפני הקב"ה ולדבקות בו כפתרון האמיתי היחיד לכל מצב.

בחומש ויקרא (כג) מופיעה פרשת המועדים, שם נאמר על חג הפסח ואחריו פרשת ספירת העומר, שם כתוב 'ממחרת השבת תספרו חמשים יום'.

פרשת ספירת העומר לא מופיעה כחלק אחד עם חג הפסח אלא דווקא כחלק מחג הבכורים.

מפשט המקראות נראה שספירת העומר איננה חלק מחג הפסח, זה לא מופיע בפרשת הפסח, זה לא נאמר כצווי של היום השני של פסח, אלא רק כאזכור של 'ממחרת השבת', יש כאן לכאורה מערכת נוספת - נפרדת שאיננה חלק ישיר מחג הפסח. אך כן חלק 'ממחרת השבת' של הפסח, מה פשר הענין?

דבר נוסף, מדוע באמת נקרא חג הפסח 'שבת', מדוע לא כתוב ממחרת ה'חג'?

נראה כי הכוונה כזו, חג הפסח הוא חג בו אנו חוגגים את היווצרותו של העם היהודי, חג הפסח הוא חג שבא לחיות מחדש את הדבר הנפלא שה' בחר בנו כעם, אנו עם ה'. זה כל מהותו של החג. המבטא את הדבר שאנו ממלכת כהנים וגוי קדוש.

תחילת ההשתייכות לעם ה' תחילת 'הגוי קדוש' עלולה להתפרש לא נכון, עלולה להתפרש כעם של מלאכים מנותק.

וכאן מלמדת אותנו התורה, אמת ישנו מעגל כזה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה מערכת של רוחניות נטו, של ניתוק מחי הגשמיות.

אך ישנה מערכת נוספת, מערכת של החיים של חיי הגשם- 'ממחרת השבת'.

ברגע שיפנה היום הקדוש היום בו נבחרנו לעם, נכנסים אנו מליל הסדר והשפעותיו אל תוך החיים, מה יקרה איתנו כעת? האם נאבד שם? האם חיי החומר מנותקים מכל זה ולא שייכים אלינו הגוי הקדוש?

על זה אומרת התורה הנה לכם מערכת נוספת מערכת של חיי החומר שאמנם הם מערכת נפרדת, אך מערכת שצריכה להשתלב בתוך חיי הרוח, ולכן 'ממחרת השבת' את ראשית הקציר קודם תקדישו לה'- תביאו אותו קרבן.

ולאחר מכן, תכנסו לחיי הרוח. אך שהם יהיו בספירה אל חג השבועות, שחיי הרוח יהיו עם כוון ומטרה לספירה של קודש, וזו היא התוכנית: ראשית להתעלות אל פסגות התחייה הרוחנית של ליל הסדר, ומשם להכנס בהמשך אל תוך מערכת החיים, ולשלב שם את חיי הרוח והגשם גם יחד, כשלבסוף ניתנת התורה. שם על ידי קיום המצוות בתוך החומר נעשים החיים החומריים עצמם ל'חיי רוח', ולכן מיד מצווה התורה כי בשעת הקציר תתנו לקט שכחה ופאה, זה חלק מאותה המערכת של שילובם של חיי הרוח והגשם על ידי התורה והמצוות.

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל".

ב'כלי יקר' מביא כי לא בכדי קרא ה' למשה ביום השמיני. מכיוון שהמספר שבע הוא חול ומספר שמונה הוא קודש. שבע הוא הטבע ושמונה הוא מעל הטבע.

ברבינו בחיי מובא כי מסיבה זו מצינו על רוב ענייני המשכן והמקדש שסובבים על חשבון שמונה: שמונה בגדים לכהן הגדול, שמונה בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, שמונה בדים (מוטות) לנשיאת כלי המשכן, שמונה כלי זמר המלווים את מזמורי הלוויים (ביחד עם המקהלה), הכשרת הקרבן להקרבתו שמונה ימים- "מיום השמיני והלאה ירצה דמו" ושמונת ימי המילואים.

ה'כלי יקר' מוסיף ומביא על פי המדרש כי כל עיסוקו של משה היו ב'שמונה'- כמרומז ב'אז' שהוא בגימטריה שמונה.

הצלת נפשו ב'אז'- כשהגיע למלון בדרך למצרים "אז אמרה חתן דמים אתה לי", קינטורו ב'אז'- התלונן על שליחותו "ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה", קילוסו ב'אז'- שירת הים כחזרה בתשובה על קינטורו- "אז ישיר משה", עבודתו לפני מותו ב'אז' להבדיל ערי מקלט- "אז יבדיל משה".

מוסיף ומחדד המהר"ל כי 'אז' הוא לא רק 'שמונה', אלא הוא אחד שרוכב על השבע. כלומר שיש רק כח אחד שרוכב ופועל על הבריאה, הטבע.

משמעות זו באה לידי ביטוי כאמור בעבודת המקדש, ביום השמיני שבו פותחת הפרשה ובמצוות נוספות כברית מילה, שמונה פתילים בציצית, שמיני עצרת ועוד.

כדי להטמיע אמונה שכזו כמו שהאירה לנו בליל הסדר, שמשמעותה חיבור ודבקות בהקב"ה ומנגד ביטול והכנעה שלנו,  נדרשים לנו אימונים רבים 'על רטוב'. לפחות שבוע שלם של 'חול המועד', של פקקים ומריבות, ואולי 'אז', אחרי שבוע שלם שכזה נגיע ל'יום השמיני' המקודש שלאחריו.. ל'אז' ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת.

שירת האמונה, שירת החיים, שירה שמשלבת אמונה בחיים.

שירה שמטרתה 'לשתול' בנו לאורך כל השנה את  

'פסח, מצה ומרור'.

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני אוהליך, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות, יצירת קשר והצטרפות לתפוצה: Merkazkuma@gmail.com