אאא

כמו רבים אחרים, ראיתי את סרטון המעצר של הילד המיוחד, האוטיסט. ראיתי והלב נקרע. מתפלץ. לראות את בעל הנשמה המיוחדת הזו, מדמם וזועק "מאמי מאמי", גורם לך תחושות שאתה לא יכול להגדיר במילים. וכמי שמנהל הוסטל וקיבל את הזכות להיות איתם ולסייע להם, ההרגשה איומה. אתה נקשר אליהם, והם אליך. כמו אבא ובן ממש. והכאב בהתאם. גם אם אותו אתה לא מכיר.

הכי מרתיח, זה שגם אחרי שהוא נאזק וכבר לא "מסוכן" יותר, אף אחד לא ניגש להרגיע אותו. לנגב לו את הדם. לתת לו כוס מים. כלום. אפילו לא השוטרת שהוא "נגע בה". לא תקף. "נגע". כך היא אומרת בסרטון.

כאדם שמצד אחד מתנדב משטרה מזה שנים לא מעטות, ומנהל הוסטל לנשמות המיוחדות הנפלאות האלו, חשבתי לסיים את ההתנדבות במשטרה בה אני גאה, ובמסגרתה התאפשר לי לתת יד לביטחון השכונה והעיר שלי, וגם לסייע לאנשים רבים במפגשם הבלתי נעים מול המשטרה והאכיפה כאיש קשר בין המשטרה לבין הקהל החרדי . הייתי המום מראה עיניי, ומקולות השבר שבקעו מפיו של המסכן הזה. המיוחד הזה.

רגע אחרי שלקחתי אויר, אמרתי לעצמי הלא ברור שבפתח תקווה זה לא היה קורה. אני לא מצליח בראשי שם של שוטר אחד כאן שהיה מתנהג ככה. אבל זה קרה. במקום אחר. ההסתה היום יומית נגד חרדים גורמת לשוטרים בערים מסוימות לנהוג ככל העולה על רוחם. ומצד שני הפחד מ"ההמון השחור" שסביבם גורם להם לחרדה ולעוד יותר אלימות. ועובדה, שאף אחד מהצופים הרבים שם לא תקף , רק קרא בקול רם מאוד את מה שאותו מסכן החניק בגרונו. תעזבו אותו. הוא חולה. הוא מוגבל בשכלו.

הלוואי ומהסיפור הזה ייצא רק טוב. אין לי ספק שמדובר בכשל נקודתי שהמשטרה חייבת לטפל בו בכל העוצמה. בכל הכח. ואוי ואבוי אם לא כך יהיה. שוטר ושוטרת כאלו, אסור שיהיו במגע עם קהל. בטח לא עם אנשים שהראש צריך לעבוד. לא העצבים. המשטרה חייבת לקחת לתשומת ליבה את הנושא הכואב של האוכלוסייה המיוחדת בישראל. אנחנו, האנשים ה"רגילים", לא יודעים להבחין בין "חולה נפש" פסיכיאטרי, לבין"אוטיסט", "פיגור" וכדומה. אתה לא יכול לבוא ולהפעיל כח רב כזה, בעוצמה כזו, כנגד מי שהוא בסך הכל ילד קטן, אולי תינוק, בגוף גדול יותר. אנשים שלא פוגעים בזבוב. אדם שאלוקים בחר לתת לו מוגבלות שיכלית. נכות שמונעת ממנו לתפקד כמו אנשים אחרים. כמונו. פגיעה כזו באדם "רגיל" יכולה להתרפא עם הזמן. אך המסכן הזה עבר טראומה שהוא לא יוכל לבטא אותה במילים . שיהיה קשה לדובב אותו ולרפא אותו. ומן הסתם הוא פיתח חרדה קיומית מהעולם שבחוץ. כמה שזה כואב.

ירון קדושים. כותב הטור (באדיבות המצלם)
ירון קדושים. כותב הטור (באדיבות המצלם)
הגדלה

בשנים האחרונות, המודעות לאוכלוסיה המיוחדת פרץ באופן מחמם לב . לזכותה של המדינה ייאמר שהיא שופכת מליארדים רבים למען אותם מסכנים שמזלם לא שפר עליהם. שמשפחותיהם התמודדו ומתמודדות עם סבל יום יומי והתמודדות בלתי רגילה. במקרים לא מעטים, לאותם מוגבלים שכלית אין משפחה. אין סביבה חמה. או שהוריהם לוקים גם הם במוגבלות. וכל מה שיש להם זה אותנו. אנחנו ה"רגילים". אלו שברחוב, בבית כנסת, בחנות ובכל מקום אחר. וכמובן, אנשי צוות ההוסטלים שעושים עבודת קודש יום יומית למענם ולמען שיקומם. "אוהל אשר". "שיח סוד" ורבים אחרים.

הקו השולט היום, הוא שילוב של בעלי מוגבלויות בקהילה. לא לנעול אותם באיזה מוסד בקצה העיר כמו שהיה פעם. וזה מבורך וחשוב מאוד. ומחמם את הלב לראות היום איך הקהילה בחוץ מקבלת אותם. מבינה אותם. מכילה אותם ומסייעת להם. אנשים מוכנים לאבד עוד כמה דקות בתור לסופר, מתוך הבנת המוגבלות של הקופאי/ת. זה נפלא וזו נקודת זכות עצומה לכל אחד. חוק הנגישות שיושם בעלויות אדירות בכל פינה. וזה כבוד למדינה ולעם כולו. אבל עדין מסתבר שהדרך ארוכה. ששוטר בשעת "מילוי תפקידו" יכול לאבד את זה. להתנהג בפראות ובאלימות. כשאף אחד מחבריו הרבים מסביב לא שם ברקס. לא מתעורר. כי אף אחד לא לימד אותו. לא הכשיר אותו לקראת המפגש עם המיוחדים האלו. המתוקים האלו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 האלימות, מזווית נוספת (באדיבות המצלם)

אתה מקשיב להקלטה ולא מאמין. "ראית איך הוא נגע בי?", אמרה השוטרת החמושה היטב. נגע. לא תקף. לא הרביץ. נגע. וזה הצדיק הכל. פרטי האירוע לא ידועים. וזה אולי ימעט מחומרת האירוע. אבל שוב. ברגע שהבחור המסכן הזה, הילד בגוף הגדול עליו, נאזק וכבר לא מהווה סכנה, מישהו היה צריך לגשת אליו. להרגיע. לתת מים. לנגב את הדם. לבדוק את הפציעה. וזה לא קרה.

מה שכן קרה, זה שהשוטרת היתה עסוקה בללעוס מסטיק ולהסביר "הוא נגע בי". השם ירחם. נגע בה.

המשטרה צריכה לקחת את האירוע הזה לתשומת ליבה. להכשיר את השוטרים בהבנת צרכים של בעלי מוגבלות. בדרך הדיבור איתם. בהתנהלות. מעצר שלהם לא תורם כלום. הם ממילא לא מבינים כלום ולא יבינו. זה רק פוגע בהם פגיעה אנושה. חרדות שיישארו איתם לנצח. נהלי המשטרה מגדירים במדויק מהלך מעצר של ילד. איך איפה מתי ולמה. ברגישות גדולה שהא נוהל משטרה.

חבל שאין נוהל כזה גם לגבי מעצר לוקה בשכלו או לוקה בנפשו.

 

  • סרטון זה מופץ ברשתות החברתיות וניסיונותינו לאתר את הצלם לא צלחו. אם זהות הצלם ידועה לכם הודיעו לנו בדוא''ל.